אבא היה דמות משמעותית בחיים שלי. הרבה ממה שאני היום ומי שאני מבוססים על חלקים משמעותיים ממה שחוויתי, ראיתי, הרגשתי במהלך חיי במחיצתו. אני מאמין, כי בחלק מהותי של שנות חיי, שבו עוצבו אישיותי ודמותי, אבא היה לצידי כאבא נוכח, יומיומי, בא והולך לעיסוקיו, מחנך, מלמד, צוחק, כועס, תומך, שולף מהמקלחת, זורק לבריכה, תופס איתי גלים ועוד ועוד. 

למדתי עם אבא הרבה –
זה התחיל מלהנות מכוחו ומעוצמה פיזית כילד – אבא שמניף ילד גדול וכבד (בגלל השלד כמובן...) לשמיים, מחזיק אותי על הכתפיים כדי שאוכל לקפוץ לעמוקים בבריכה ממש מגבוה... 
זה המשיך דרך ידיים גדולות וטובות, שמראות לי איך להחזיק כלי עבודה נכון, לפרק ולהרכיב נכון ומסודר, להשתמש בכוח הגנטי בצורה נכונה. 
אבא היה פדנט בכל הקשור לסדר וניקיון וזה חלחל אלי מגיל מאוד צעיר, אולי לעיתים באופן מוגזם. 
לצד זה, ידע גם לקחת אותי לטיולי בוץ משוגעים בקישון – שם למדתי, בין היתר, קור רוח וש"להיסתלש" זה גם כיף לפעמים. 

אבא לימד אותי ערכים ואורחות חיים – 
צניעות – להסתפק במה שצריך, כשיש, לאהוב את הפשוט ולהעריך את הדברים הקטנים בחיים. 
נתינה – לאבא היה לב גדול וחזק. למדתי על נתינה, על מתן עזרה באשר היא, על היכולת לתת מעצמך מתוך ההבנה הפנימית שיש בך חוסן, עוצמות, שקט פנימי, בטחון - גם ברגעים מורכבים, גם קשים למראה או להכלה. היכולת לבצע ולהתמודד עם רגעים או מראות קשים וגם להיות מסוגל להכיל אחרים באותם הרגעים נרכשה גם מאבא.
קור רוח – תכונה חזקה של אבא. מהווה עבורי עוצמה שקשה לתאר ברגעים מסוימים. 
אומץ – את התכונה הזו ראיתי גם באבא ועדיין רואה גם באמא – במלוא עוצמתה. לא יכול לדמיין למה נדרש אבא בשירותו הצבאי כלוחם, אבל האומץ ליווה אותו כל חייו גם בהתמודדות עם קשיי 
המחלה ועם החלטות שקיבל – על חלקן התחרט עם השנים. במשך הזמן, אבא נפתח יותר ויותר 
וסיפר מדי פעם גם על חוויות מהשירות. אני מבין יותר היום, שאבא נשא על עצמו מטענים 
משמעותיים ואומץ היא אחת התכונות שככל הנראה סייעו לו לאורך שנים. 
רעות – כך או אחרת, הערך הזה פוגש אותי היום באופן מיוחד כשאני חושב על אבא. מאז שאני זוכר 
את עצמי, מלווה אותנו החברות האמיצה בין חברי הצוות של אבא מהשירות. מגיל צעיר הכרנו אותם, 
נפגשנו איתם, עם המשפחות שלהם. התמיכה והליווי הנחוש, הקרוב, הכנה, הבלתי מתפשר של חברי הצוות לאורך השנים ועד יומו האחרון של אבא – זה מעורר השראה, זה מרגש, זה מהווה דוגמא ומופת. כשאני חושב על " רעות" אינני יכול שלא להזכיר את יצחק שרון – יצחק, אין לי מילים להביע הערכתי ותודתי על הסיוע שלך והתמיכה באב א בשנים האחרונות. אני יודע שבחרת בכך לאורך תקופה ממושכת, שבה אבא כבר באמת נדרש לסיוע קרוב וזו בעיני רעות בהגדרתה! תודה רבה לך!
נחישות – אחת התכונות הכי דומיננטיות של אבא! כל נשימה שעברה בריאותיו ויצאה מפיו דיברה נחישות. במהלך שירותו, תוך כדי ההתמודדות עם הסוכרת, בחיי המשפחה, בעבודות השונות... בין 
היתר, אבא היה נחוש למצות את החיים שנותרו לו ועד שלב די מאוחר עוד נאחז באפשרות שמשהו אולי יחזיר לו את מאור עיניו וישיב לו את עצמאותו – עליה נלחם באדיקות עד הרגע האחרון. אני חשתי כל הזמן, שרק ביום שבו אבא ירפה מכך – רק אז יניח לנפשו לפרוח החוצה.
עד יומו האחרון התעקשתי ללחוץ את ידו בכל מפגש ביננו, כי היתה זו לחיצה של אבא. לחיצה נחושה, אחיזה אבהית, חזקה ואוהבת. כבר לא גוף שרירי, זקוף ומלא בכל טוב, אבל הלחיצה נשארה איתנה!
היתה לי הזכות להיות ליד אבא ממש עד ימיו האחרונים ולדבר אליו, לספר לו ולעדכן אותו – ולו לשם טיפה שפיות בחייו המורכבים. היתה לי הזכות להגיד לו שאני אוהב אותו שוב ושוב ושאני מעריך כל שנייה שבה היינו זה לצד זה כאב ובן – בכל המצבים. אמרתי לו שקיבלתי ממנו המון ושאני מעריך אותו מאוד, עם הכל ולמרות הכל. כך היה בשבועות האחרונים – כל פעם קצת. והוא מקשיב, והוא מהנהן והוא דומע. והוא גם נבוך ומעביר נושא... וזה היה האישור בשבילי שבחרתי נכון. שהוא באמת שמע אותי. וזו היתה זכות גדולה בשבילי להיפרד כך באחרית ימיו. 
אז זה היה מעט ממה שאבא יעקב הוא בשבילי – אהוב, חזק בתוכי וחלק ממני. ולעד יהיה כזה. תודה אחרונה לאמא שלי, שבאצילותה יוצאת הדופן ו בטוב ליבה העוצמתי סעדה את אבא, דאגה לו, אהבה אותו והיתה נוכחת באופן שקשה לתאר. רק מעטים מבינים כמה זה אירוע גדול כשלעצמו עבורה. עבור כולנו. 
לצוות בית אחווה שתמך, הכיל, סייע ונכח. עבודת קודש אתם עושים!
תודה על התמיכה של מי שנוכח כאן, שיהיה אח" כ, שכתב, שהגיע ועוד יגיע – תודה מעומק לב.